עבודת אלול – הרב משה אורן שליט”א

/ על ידי 0 /pshita תגובות

בס”ד
ימי אלול- ימי חרדה או ימי אהבה? משה אורן

אנו מתקרבים לראש שנה שהוא יום הדין, שבו כל הברואים עומדים למשפט לפני ה’. ולכן על יום זה נאמר ‘ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזן’. אך לפני ראש השנה כפי כתבו לנו רבותינו בספרים, יש לנו את חודש אלול שענינו בדרך העבודה- הכנה לראש השנה. ולפי זה ‘העבודה’ המתבקשת בחודש זה היא ‘עבודה מיראה’ ומתוך פחד הדין. ואכן מובא בספרי המוסר, עדויות על הרעדה שאחזה, כבר שהכריזו על חודש אלול בשבת מברכין. וכמו כן מתוארים גדולי ישראל בחודש זה כשיראתם על פניהם וכל הנהגתם מבטאת יראת שמים צרופה ומבהילה.
אלא אם אהיה כנה ואמיתי, עלי להודות שאני מרגיש רחוק מההרגשת הלב של צורת עבודה זו (ויתכן שאין זו רק ההרגשה שלי…). ואכן כבר ישראל סלנטר מעיד על ‘ירידת הדורות’ של פחד הדין.
ויותר מזה אפשר לומר. ששמעתי שיש כאלו שאומרים ‘והלואי שיעברו כבר הימים האלו, אין לי כח לאלול’,(וזה לענ”ד החמצה והפסד של מתנה גדולה שהקב”ה נותן לנו בימים אלו). ויתכן מאד שאותה הרגשה נובעת מתפיסה לא מאוזנת של מהותו של חודש אלול וכמו כן ריחוק מהרגשת הלב לגבי אופן העבודה.
מאידך גיסא היה לי תמוה קצת איך ‘מסתדרת’ אותה ‘עבודה מיראה’ עם הנוטריקון של אלול: “אני לדודי ודודי לי”. שהרי נוטריקון זה הוא משיר השירים שכל כולו אהבה?! וכמו כן גם הנוטריקון “ומל ה’ אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך”, סופו של פסוק זה הוא: “לאהבה וכו'”!!! ועוד ראיתי בספר ‘הערות’ (של המשגיח ר’ זידל אפשטין) שידוע שימי אלול נקראים ‘ימי הרצון’ משום שבאותם ימים עלה משה רבנו להר סיני על מנת לקבל את הלוחות השניות, ואלו הם הארבעים יום מר”ח אלול עד יוה”כ. והרי, שואל הרב, בתוך אותם ארבעים ימי הרצון קיים גם ראש השנה וא”כ כיצד גם הוא נקרא ‘יום רצון’ והרי הוא יום הדין? ועוד כיצד ומה המשמעות של מה שאנו אומרים בתפילת ר”ה “ותתן לנו באהבה את יום הזכרון הזה”, מה לאהבה וליום הדין?
ולפי כל זה נראה לומר שמהותו של חודש אלול הוא אהבה וכמו כן התשובה המתבקשת בחודש זה היא תשובה מאהבה. ואמנם למרות שיתכן שהעבודה המושלמת היא השילוב בין ‘אהבה’ ו’יראה’. יתכן שבזמננו ובדורנו יש ‘לשקם’ לעת עתה את העבודה מאהבה. והדברים ברורים לכל מי שמבין ומחובר במעט אל תמורות הדור.
בחודש אלול מתחדשת האהבה של הקב”ה לכנסת ישראל (“אני לדודי ודודי לי”- שיר השירים). מתעוררת השפעה מיוחדת משמים של רצון הבורא יתב’ לחדש את קשר האהבה עם כל אחד מעם ישראל שהם אהובים כבנים. מצות התשובה על כל פרטיה היא בעצם ‘היכי תמצי’ (אמצעי) לקרבת ה’. כלומר כיון שהעוונות חוצצים ביננו לבין הקב”ה, ע”י התשובה אנו יכולים להסיר את החציצה (ולא רק משום איננו רוצים לקבל עונשים). וכמו כן בראש השנה מתחדשת כריתת הברית (קשר) בין הקב”ה לבין עם ישראל.
התוצאה של מצב הנפש בצורת עבודה זו היא הפוכה לגמרי מהרצון ‘לברוח’ מאלול. יש שמחה, יש מוטיבציה יש קרבה לה’ ויש בס”ד אהבה ומה צריך יותר?
אלא שכל זה כאמור הוא התערותא דלעילא (השפע היורד מהשמים). אך מצדנו, מצד האדם עליו לעשות ‘עבודה’ במצוה התמידית הנקראת – אהבת השם!
ונשאלת השאלה איך עושים זאת?
ויש להקדים את דברי הרעק”א (כמדומני) ששאל: איך אפשר לצוות על אהבת ה’, והרי אהבה היא דבר התלוי בלב וא”כ איך ניתן לצוות עליה? ומתרץ (עפ”י הבנתי ובמילים שלי) שכמו אם נאמר למישהו שפלוני מסוים מאד מאד אוהב אותו, אז לאותו מישהו יתעורר הלב ג”כ לאהוב את אותו פלוני. כמו כן אם אנו נהיה מודעים לאהבה העצומה שהקב”ה אוהב אותנו, בכך תתעורר גם אהבתנו. וזהו יתכן מאד מה שאנו ‘סומכים’ את פרשת ‘ואהבת’ שבקריאת שמע ‘לאוהב עמו ישראל’ ול’בוחר בעמו ישראל באהבה’ .
אם נכיר באהבתו של הקב”ה אלינו, הרי זה המפתח לאהבתנו אליו. וכיצד אפשר לבנות הכרה זאת?
נראה לי שע”י שנכיר בכל הטובות שה’ עושה עם כל אחד מאתנו בכל רגע ורגע ונודה על כך.
ולמעשה:
א) על אדם להתבונן שבעצם הקב”ה עושה את כל המעשים ואין עוד מלבדו ממש, וכל מה שמתרחש עמו זה מאתו יתב’, הבריאות, והפרנסה, הכח והחכמה, הלבוש והמזון, האשה והילדים, שהוא מגיע למקום זה וכו’ כו’ וכו.
ב) לא מספיק להכיר בכך (בד”כ ההכרה נשכחת כעבור מס’ ימים), אלא יש לייחד זמן קבוע להודות בפה על כל הטובות הללו. ויש לפרט אחד לאחד, וכל המרבה הרי זה משובח!
ג) לא רק שהקב”ה עושה את כל המעשים, אלא גם כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד. ואפילו שלא תמיד אנו רואים את הטובה, עדיין כיון שהקב”ה רוצה להטיב עם בריותיו יש לזכור שכל מה שמתרחש עמנו הוא לטובתנו ממש וזהו הדבר הטוב ביותר עבורנו. וגם על זה צריך להודות כפי שכתוב בשו”ע (סימן רכב) שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה (ויש לעיין בפרוטרוט באופן עבודה זו בספר ‘בשעריו בתודה’ של הרב ארוש שליט”א).
צריך להדגיש שההודאה בפה גם על “הרע” היא חשובה לעין ערוך באופן העבודה שעליו אנו דנים. וזאת משום שאבן נגף העיקרית שמונעת מאתנו לאהוב את הקב”ה היא שיש לנו בעצם הרבה טענות כלפיו: למה זה מה שקרה לי ולמה זה מה שעשית לי וכו’. כשיש טרוניא (ברמה זו או אחרת ואפ’ בדקות…) כלפי שמיא, לא תתכן אהבה כי בעצם אנו קצת ‘כועסים’ וקצת מאוכזבים כיצד הוא “מתנהג אתנו”…
אבל, שמצליחים להתעלות מעל כל זה ולהודות בפה: תודה לך ה’ על שעשית לי כך וכך (פאצ’ ופאצ’) וכך וכך, אפילו שהלב לא מרגיש את הטובה, אותה אבן שחוצצת מתרוממת ואז מתגלה האהבה שהיתה עד עכשיו מסותרת.

יהי רצון שנזכה לנצל את הימים ולחדש את קשר האהבה ביננו לבורא עולם.
ונסיים בדברי האוה”ח הק’ על פרשת שופטים: “ורבותינו ז”ל (סנהדרין צ”ט ע”ב) העירו שגאולה העתידה תלויה בעבודת ה’ מאהבה דוקא”.

תגובות

תגובות

עשו מצווה- שתפו!