השמים מספרים כבוד אל – הרב חגי מזור שליט”א

/ על ידי 0 /pshita תגובות

 פרשת שלח של שבוע שעבר מסתיימת עם האיסור לתור אחרי עינינו והמצוה ללבוש ציצית תכלת, שראייתה אמורה להזכיר לנו את זה,
וצריך להבין את הקשר בין הדברים.
הרי אנחנו מסתכלים בציצית ולא נזכרים אפילו בציצית, ואיך בדיוק אמורים להיזכר שלא תור אחרי עינינו.
מסבירים חז”ל שתכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד.
וגם זה טעון ביאור.
למה דוקא נבחרו אלו הדימויים, ומה פשר ההדרגה, אם הכל תכלת שיזכר מייד בכסא הכבוד…
אז אולי יש לומר כך.
הציצית צבועה בצבע תכלת, צבע זה תמיד שכבה חיצונית,בהגדרה, צבע ששמו בתוך הקיר לא שווה כלום, הצבע חייב להיות חיצוני.
זה הסוד של עשיו, שנקרא אדום ,בגלל פעם אחת שקרא לנזיד “האדום האדום הזה”.
כי הוא תפס רק את הצבע את החיצוניות, כי זו מהותו, זה פשר התכלת שבציצית.
ים זה כבר מהות אחרת לגמרי, ים זה דבר שיש בו עומק, העין תופסת שהתכלת של הים לא נגמרת בשכבה חיצונית דקה אלא יש בה תהומות מתחתיה.
העין תופסת את זה.
הרקיע אין בו אפילו שכבה חיצונית רטובה, הוא כולו רק עומק,כל מי שטס יודע.
אין ברזנט תכול מאחורי השמים.
השמים הם ללא גבול.
כשרוצים לתאר חוסר גבולות משתמשים בשמים (“השמים הם הגבול”), כי הם משל מדויק לפנימיות שכולה פנימיות.
שזה המשל המושלם לנמשל של כסא הכבוד, שכולו רק פנימיות.
זו הדרגתיות שמלמדת לא לתור אחרי מה שרואים בחיצוניות.
לראות בפנים.
זה התיקון של חטא המרגלים שתרו אחרי עיניהם והאמינו לחיצוניות, למה שראו.
התיקון הוא במצות ולא תתורו, בה זוכרים דרך הציצית.
לא להתפתות להאמין למה שרואים אלא לחפש את העומק, את השכל, את ההקשר, את התהליך.
לחפש במה שרואים איך מתקיים בו: “השמים מספרים כבוד אל”, איך ניכר בדבר העומק שבו, איך רואים בו שהכל ברא לכבודו.
לכן כתוב שלפני התפילה מסתכלים ברקיע השמים, או בציצית, להיזכר, להפנים ולקחת את זה איתנו תמיד.

תגובות

תגובות

עשו מצווה- שתפו!